<h1>תשובות רבינו אברהם ב"ר יצחק בעל האשכול סימן כ"ז</h1>
<h2>דף מה.</h2>
שאלה. שותפין שלוו מאחד והטילו לכיס והפסידו הכל ולא באו לחשבון מי דמי לחלקו או לא. תשובה. זו השאלה שאלת לענין שבועה, אם יכול כל אחד מהם להשביע את חברו בשבועת שותפין, כי שמא בשעה שהיו מתעסקין בשתוף מעל אחד מהם ועליו לפרוע ההפסד כולו או מקצתו, כשיעור שמעל על חברו, אם טעמו של הדבר דחלקו שפטורין בשבועת שתוף מחמת שמחלו זה לזה השבועה אחר שלא תבעו זה את זה בשעת החלוקה הא לא דמיא לחלקו, שההפסד מאליו בא והיה בדעתם להשביע כל אחד את חברו קודם שיבוא ההפסד וההפסד בא מאליו, ואין אנו מכירים שמחלו זה לזה. אך אם טעם דחלקו שפטור משבועת שתוף לאו משום דמחלו זה לזה אלא כיון דחלקו ליתיה כעין דאוריתא, שלא תקנו חכמים שבועת השותפין אלא בזמן שהיא שבועה כעין דאורייתא, ובזמן שנשתייר מן העסק הוה ליה כמודה מקצת ומספק משביעו על השאר, אבל אם לא נשתייר כלום מן העסק לא דמיא למודה מקצת, ותדע דכעין דאוריתא תקנוה דהא בעינן שיהא ביניהם כפירת טענה שתי כסף. וזה הדעת כתב רש"י דבזמן דחלקו ליתיה כעין דאוריתא. וראיה לדבר דאי משום מחילה אמאי משביעו כי נתגלגל עליו שבועה ממקום אחר. אבל אני הייתי במושב זקנים שבעירנו ששותף אחד תבע חברו ואמ' לו מסרתי לך ממוני שתתעסק בו ורוצה אני שתשבע לי שבועת שתוף כי עדיין יש לי בידך מן השתוף. והשיבו חברו אין בידי כלום ממונך כי הכל פרעתי לך במקום פלו' כך וכך, והכירו ב"ד כי פרעם אחר שלא היה יודע בעל הממון כשפרעו, וטען בעל הממון אלו היה זה הפרעון קודם שתפרעני הייתי משביעך שבועת השותפין ומעולם לא מחלתי לך זו השבועה כי הייתי סבור שהיה לי בידך מן השתוף, ונשאנו ונתננו בדבר, והיה ממנו שהיה אומר טעם חלקו משום מחילה וממנו היו אומרין משום דבענן כעין דאוריתא כשאר הזכרתי, ונמנו ורבו אותם שהיו אומרים משום מחילה וחייבוהו שבועה. הילכך בהאי דינא אין אנו מכירים מחילה שההפסד בא מאליו ויכול כל אחד ואחד להשביע חברו בשבועת שותפין.
